החלטה בתיק רע"פ 4903/04

           כנגד המבקש הוגשו לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו שלושה כתבי אישום, שהדיון בהם אוחד, המייחסים לו עבירות על פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה) ועל חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף) בהיקפים של מיליוני שקלים ולאורך כמעט עשור שנים, כמפורט להלן.

           כתב האישום הראשון (ת.פ. 4497/94) מייחס למבקש ניהול פנקסי חשבונות או רשומות בסטייה מהותית מהוראות חוק מס ערך מוסף מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס - שתי עבירות לפי סעיפים 117(ב), 117(א)(7), 66 ו- 95 לחוק מס ערך מוסף במשולב עם תקנות מס ערך מוסף (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ו-1976; מסירת עשרה דו"חות הכוללים, במודע, ידיעות לא נכונות ו/או לא מדויקות, בלא הסבר סביר, מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס - עבירות לפי סעיפים 117(ב), 117(א)(3) ו- 69(א) לחוק מס ערך מוסף; הוצאת עשרים ואחת חשבוניות מס מבלי שעשה או התחייב לעשות עסקאות, שלגביהן הוציא אותן - עבירות לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מס ערך מוסף; אי-הגשה במועד של דין-וחשבון, אשר יש להגישו לפי חוק מס ערך מוסף או לפי התקנות שעל-פיו - עבירה לפי סעיפים 117(א)(6) ו- 67 לחוק מס ערך מוסף. 

           כתב האישום השני (ת.פ. 5591/98) מייחס למבקש ניהול פנקסים בסטייה מהותית מהוראות חוק מס ערך מוסף - שלוש עבירות לפי סעיף 117(ב) ו- 117(א)(7) לחוק מס ערך מוסף; הוצאת חשבוניות ואי תשלום במועד של מס ערך מוסף בגינן - ארבעים ואחת עבירות לפי סעיף 117(ב) ו- 117(א)(14) לחוק מס ערך מוסף; מסירת דו"חות הכוללים ידיעות כוזבות - חמש עבירות לפי סעיף 117(ב) ו- 117(א)(3) לחוק מס ערך מוסף; אי הגשת דיווח במועד - שש עבירות לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף.

           כתב האישום השלישי (ת.פ. 5432/99), לאחר שתוקן, מייחס למבקש הוצאת ארבעים חשבוניות כוזבות מבלי שבוצעה בנוגע אליהן כל עסקה או התחייבות לביצוע עסקה - ארבעים עבירות לפי סעיף 117(ב) ו- 117(ב)(3) לחוק מס ערך מוסף; סייע לאחר לנכות שלא כדין מס תשומות מבלי שיהיה לו לגביו מסמך תקף - ארבעים עבירות לפי סעיף 117(ב) לחוק מס ערך מוסף; פעל במטרה להביא לכך, שאדם אחר יתחמק מתשלום המס שאותו אדם חייב בו - שמונה עשרה עבירות לפי סעיף 117(ב1) לחוק מס ערך מוסף.

           בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ח' אפרתי) הרשיע את המבקש - ברוב הגדול על-פי הודאתו למעט אישום אחד - בכל המיוחס לו בכתבי האישום בתיקים מאוחדים אלה וגזר עליו שלושים ושישה חודשי מאסר בפועל ושנים-עשר חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור עבירות מסוג העבירות בהן הורשע למשך שלוש שנים מיום שחרורו. כמו-כן, הופעל עונש מאסר על תנאי בן שנים-עשר חודשים, שנגזר על המבקש בת.פ. 4233/92 וכן הופעל עונש מאסר על תנאי בן שני-עשר חודשים, שנגזר על המבקש בת.פ. 5122/94. עוד נקבע, כי שני עונשי המאסר על תנאי שהופעלו, ירוצו באופן חופף זה לזה. כמו-כן נקבע, כי עונשי המאסר על תנאי שהופעלו ירוצו באופן חופף לתקופת המאסר שנגזרה על המבקש בתיקים המאוחדים. יתרה מכך, על המבקש הוטל קנס בשיעור 10,000 ש"ח. 

           על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש, הן על ההרשעה והן על חומרת העונש, לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. המשיבה, מדינת ישראל (להלן: המדינה), מצידה, ערערה על קולת העונש. לאור המלצת בית-המשפט המחוזי, חזר בו המבקש מן הערעור על ההרשעה, כך שערעורו נותר על חומרת העונש בלבד.

           במהלך הדיון בבית-המשפט המחוזי התברר, כי המאסרים על תנאי שהופעלו על-ידי בית-משפט השלום, הופעלו כבר בעבר, כך שלא ניתן היה להפעילם בתיק הנוכחי ויש לבטלם. עוד התברר, כי מהמרשם הפלילי של המבקש, אשר הוגש לבית-משפט השלום, הושמט חלק מגזר-דין שהוטל על המבקש מיום 17.7.02 בבית-משפט השלום באילת (ת.פ. 1/02). החלק שהושמט הוא החלק שבו נגזר על המבקש מאסר בפועל של ארבעה-עשר חודשים בגין עבירות תעבורה. המבקש טרם ריצה מאסר זה ועל גזר-הדין שם ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. ריצוי המאסר עוכב עד להחלטה בערעור. משכך, ביקשה המדינה, כי בית-המשפט המחוזי יתקן את המשגה, יבוא בנעליו של בית-משפט השלום ויורה, כי תקופת המאסר שעל המבקש לרצות בגין תיק 1/02 של בית-משפט השלום באילת, תרוצה במצטבר לתקופה שהוטלה עליו בתיק הנוכחי.    

           בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר ו-י' שיצר) ביטל את הפעלת המאסרים על תנאי, שכן לא הייתה מחלוקת, כי בית-משפט השלום כבר הפעיל בעבר מאסרים אלה ולכן לא ניתן היה להפעילם בתיק הנוכחי. בנוסף, בית-המשפט המחוזי דחה את בקשת המדינה להורות, כי המאסר בתיק 1/02 ירוצה במצטבר למאסר בתיק הנוכחי, שכן ראה רשלנות בדרך פעולתה של המדינה, שלא הביאה לידיעת בית-משפט השלום את עניין המאסר בטיעון לעונש. יתר חלקי גזר-הדין נותרו על כנם.

           בפסק-דינו קבע בית-המשפט המחוזי, בין היתר, כי התמונה המצטיירת היא, שהמבקש בחר בביצוע עבירות כדרך חיים והוא מתנהג כך לאורך כל חייו הבוגרים, ולכן העונש שהוטל על המבקש הוא מידתי הנוטה אפילו לכף הקולא, הן במספר העבירות והן בהיקפן. ואולם, בהתחשב בכך, שההליכים התנהלו והתמשכו על פני תקופה של עשר שנים והמדינה תרמה את חלקה להתמשכות זו, אין מקום להחמיר בעונש.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו אותן העלה בפני בית-המשפט המחוזי. בנוסף, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דינו. עיקר טענת המבקש הוא, כי משמצא בית-המשפט המחוזי, שנפלה טעות ויש לבטל את הפעלתם של שני המאסרים על תנאי שהופעלו בעבר, לא היה מקום להותיר את העונש על כנו. 

           מנגד, תומכת המדינה יתדותיה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, המבקש הוכיח עצמו לא רק כמי שאינו נרתע מעונשי מאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגדו, אלא גם ככזה שאינו נרתע מהמשך ביצוע עבירות אף לאחר שהוגש נגדו כתב אישום בשנת 1994, שכן הוא המשיך בדרכו העבריינית, תוך שהוא מנפיק חשבוניות פיקטיביות בסכומי עתק ומסב נזק רב לאוצר המדינה, למרות ההליכים שהתנהלו נגדו. עוד מוסיפה ומציינת המדינה, כי לטעמה, העונש שהושת על המבקש משקף היטב את חומרת העבירות בהן הורשע וזאת אף לאור עברו הפלילי העשיר, המעיד כי הפרת החוק הינה בבחינת שיגרת חיים עבורו וכי על אף כל העונשים שהוטלו עליו בעבר, אין הוא נרתע מביצוע עבירות נוספות. משכך, אין מקום להקל בעונשו במיוחד נוכח חומרת מעשיו. 

           החלטתי לדחות את הבקשה.

           עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123). 

           כידוע, אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל, תק-על 97 (4), 17). כך למשל נקבע ברע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל, תק-על, 97 (1), בעמ' 42:

                      "בית משפט זה אינו נוהג ליתן רשות ערעור שעה שהערעור המבוקש עוסק אך ורק בחומרת העונש שנגזר: 'הלכה היא מימים ימימה, כי 'על חומרת העונש אין נוהגים לתת רשות לערער בכלל כי בעניין עונש מספיקות שתי ערכאות די והותר'... רשות כזאת ניתנת רק במקרים חריגים ומיוחדים והמקרה דנן אינו כזה'" (ראו גם רע"פ 1459/91 טולדנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 2092/04 קשקוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

           יתרה מכך, על חומרתן של עבירות המס, קבע בית-משפט זה, כי:

                      "בהטלת עונשי מאסר אלה מביעה החברה המאורגנת את סלידתה מהתנהגותם העבריינית של מעלימי המס, ומטביעה עליהם אות של קלון. ידעו נא עברייני הצווארון הלבן, כי "צווארונו של עושה העבירה הזו אינו "לבן", והריהו כצווארונו של כל פורץ ושודד, שהאחד שודד את קופתה של המדינה, והאחד שודד את קופתו של הפרט"... ידעו נא..., וידעו נא אנשי המסחר, המלאכה והתעשייה, אנשי מקצועות חופשיים וכיוצא בהם, כי אנו מתייחסים בחומרה יתרה למעלימי המס..." (ע"פ 624/80 חב' וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (3) 211, 217-218).

           ולאחרונה נקבע בע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), כי:

                      "עבירות המס הכלכליות, הפכו בשנים האחרונות להיות רעה חולה ומכאן יש מקום ליתן לכך משקל בענישה על הפן ההרתעתי. כך שבבוא בית המשפט לגזור את דינו של אדם אשר הורשע בעבירות מסוג זה לא ייתן משקל לנסיבות אישיות ולמצוקה כלכלית...".